עליית מחירי המים בשנים האחרונות איננה גזירת גורל, זו לא הכנרת המתייבשת או הגשם שמאחר לבוא, זו לא ההשקעה במתקני התפלת מי ים. נכון שכל אלו מעלים את התעריף באחוזים מעטים אך הסיבה העיקרית להתייקרות היא הקמתם של תאגידי המים הנפרדים מהרשויות המקומיות.

בשנת 2001 עבר חוק להעברת סמכות אספקת שירותי מים וביוב מהרשויות המקומיות לחברות ציבוריות. מטרת החוק, לכאורה, הייתה לייעל את השירותים. בפועל הוקמו תאגידים ב55 רשויות מקומיות אשר ניפחו את המנגנונים, הוסיפו מיסוי ומעלים את המחיר מידי שנה לרווחיות התאגיד.

היום, כולנו משלמים יותר בעשרות אחוזים (בין 5% ל8% בכל שנה) ואם נפרק את התשלום לרכיבים, נמצא שעליית המחירים נובעת ישירות כתוצאה מהמעבר לתאגידי המים: למה משמש הכסף? תוספת 18% מע"מ במעבר לתאגיד ותוספת לבניית מנגנון- שכירת משרדים, העסקת מנהלים, פקידים, מזכירות, ציוד, תקשורת ומחשבים, כלי רכב ועוד. כל זה דורש מימון.

גם התעשייה (והעסקים המקומיים) משלמת ביוקר בעקבות הקמת התאגידים: תעריפי המים לתעשייה התייקרו בכ45% וצפויים להיות מוכפלים בשנים הקרובות. וגרוע מכך, מפעלים רבים משלמים אגרות ביוב לתאגידים על שירותים שהם אינם צורכים כלל.

שודדי המרחב הציבורי וריקוד הגשם:
הקמת התאגידים והתייקרות תעריפי המים הם חלק מהתנערות הרשות המקומית מאחריותן לאספקת מוצרי תשתית חיוניים להבטחת הקיום הבסיסי של תושביהן והגדלה נוספת של נטל המס העקיף על כולנו.

הסופר חיים שפירא כתב על זה באופן מדויק: "דמיינו מדבר ושיירה שעוברת בו ודמיינו גם חבורת שודדים. השודדים יודעים על בואה של השיירה ומקבלים החלטה: נתקוף את השיירה ונשדוד את תכולת ונגזול גם את כל אוצרותיהם האישיים. קם אחד השודדים ואומר: יש לי רעיון יותר טוב. לא זה מה שנעשה, הרי יש כאן סכנה והתנהגותנו גם תיחשב לעבירה חמורה שעונש מיתה בצידה. לכן זאת נעשה: נרכב ונקדים את השיירה, נגיע לבאר היחידה במדבר שממנה אפשר לדלות מים, נבנה קיר סביבה ונכריז שהיא רכושנו. כאשר יגיעו אליה אנשי השיירה, לא ניתן להם לשתות מן המים אלא במחיר כל אשר להם. מעשה כזה יהיה אצילי יותר, מנומס יותר הגון יותר ומותר ע"פ חוק…."

כיום, אין צורך להרחיק עד לאמצע המדבר בכדי למצוא באר מוקפת חומה, אשר מימיה נחטפו תחת כופר. אז איך הגענו למצב בו אפילו הגשם הוא כבר לא של כולם? איך כלאנו את עצמנו במקום בו אפילו מים אינם לרשות הציבור? איך אנחנו מרשים לגזור עלינו "קופון"?

במרכז לצדק חברתי במכון ון ליר טוענים, כי התאגידים שהוקמו בחלק מהרשויות "עושים רווחים גדולים על חשבון הצרכנים כשתעריפי המים שהם גובים מעידים על ניהול שאיננו לטובת הצרכן". הדו"ח מציין כי רווחי התאגידים מצביעים על כך "שהמים הולכים והופכים ממשאב לאומי לסחורה ומגמה זו של מסחור המים צפויה להתעצם בשלב הבא של רפורמת ההפרטה, כשהתאגידים הנשלטים היום על ידי הנהלות ציבוריות יהפכו בעתיד לחברות עסקיות".

חוק הכלים השלובים
ואחרי כל זה, אם לפחות היה התשלום המוגזם שכולנו מעמיסים על חשבון הבנק שלנו מביא שירות טוב יותר, או שיפור משמעותי בתשתית אז אולי כל העניין היה משתלם. אבל נסו לבדוק בעצמכם: כל שיחה על הנושא מעלה עשרות תלונות ואי שביעות רצון מתפקוד התאגיד "לך תבדוק את השעון", "לך תבדוק אם זה פיצוץ בצנרת", "בכל הרחוב…", "תחזור אלינו…", "נציג שלנו יגיע אליך…". ואנחנו, משלמים את החשבון בתקווה שזה היה "חד פעמי" או "טעות שלא תחזור", אבל הסכומים הגבוהים חוזרים על עצמם שוב ושוב.

השיחות עם התושבים מעלות תלונות וגם עצות מעשיות להתמודדות עם הסחבת והקומבינות של תאגידי המים.אחת הבעיות שגורמות לתשלום עודף לתאגיד נובעת ממים שחוזרים דרך השעון וגורמים לסטייה משמעותית בין הנמדד לנצרך בפועל. תאגידי המים מסרבים להתקין שסתומי אל חזור, בגלל שזה מעשיר את קופתן. מים תמיד שואפים לרדת ממקום גבוה – לנמוך. יכול להיות מצב שבו שארית מהמים שכבר השתמשנו בהם ועברו כבר את המונה פעם אחת תחזור חזרה דרך המונה ותספר שוב ושוב. כך למעשה נוצר מצב שאנחנו עלולים לשלם, בגלל מחסור בשסתום אל חזור, על מים שכבר שילמנו עליהם . תפקידו של שסתום אל חזור הוא לוודא כי מים שעברו פעם אחת את המונה לא יחזרו בחזרה. ואם הרווחתם רק את הטיפ הזה מהקריאה, דיינו.

התהליך איננו בלתי הפיך. הצטרפו למאבק לביטול תאגידי המים!

הכותב הוא יו"ר תנועת אשדודים ומנהל המחלקה המוניציפאלית במכון שחרית